ארבע ההסכמות – דון מיגל רואיס

ארבע ההסכמות – דון מיגל רואיס

כל אדם, מרגע היוולדו, חותם על "הסכם" עם החברה שסביבו. בהסכם כתוב מה מותר ומה אסור, מהי ההתנהגות הנדרשת.
מה יהיו העונשים ומה יהיה הגמול על מעשים טובים. הבעיה מתחילה כשמתברר, באורח פלא, שלא כל בני האדם דומים זה לזה.
לכל אחד יש אופי, אישיות וצרכים אחרים. ואז, מתברר כי כל מה שלמדנו בחברה, מההורים, מעצמנו, עומד מנגד, ולעיתים קרובות רק פוגע: "מכיוון שאיננו מושלמים, אנו דוחים את עצמנו, ומידת הדחיה העצמית תלויה במידת היעילות שבה קלקלו את הכנות והאמיתות שלנו. לאחר האילוף איננו עוסקים רק בשאלה אם אנו מספיק טובים בעיני האחרים. כעת איננו מספיק טובים בעיני עצמנו מפני שאיננו מתאימים לדימוי כליל השלמות שלנו" (עמ` 24).
מה קורה כשתוכנת מחשב מתוכנת בצורה שפוגעת רק בה? מתכנתים מחדש, עניין פשוט יחסית. הרבה יותר מסובך לתכנת אנשים.
כאן נכנסים ההסכמים החדשים. אלו הסכמים שהאדם עושה עם עצמו, ועם עצמו בלבד, כדי לשפר את איכות חייו.

הספר מדבר על 4 הסכמות שהן

1. שמור על טוהר המילה.
2. אל תיקח שום דבר באופן אישי.
3. אל תניח הנחות.
4. עשה כמיטב יכולתך.

לכאורה, תאמרו, שום דבר כאן לא חדש. ברור ששום דבר לא אישי, ברור שצריך לעשות ככל יכולתך. ואני אהיה הראשונה שאסכים.
אני אוסיף ואומר שמעולם לא הייתי חובבת ספרי הדרכה עצמית בכלל, וספרים רוחניים בפרט.
הדברים האלה מעולם לא דיברו אלי, ואף פעם לא הבנתי איך ספר אחד מתיימר לשנות את החיים שלך.

אבל, והנה בא האבל…

יש משהו בספר הזה. נכון שהוא לא ממציא את עשרת הדיברות, נכון שהוא לא אומר משהו שלא ידענו קודם, אבל משהו שם קוסם לי. מן הסתם לא אצליח לקיים את כל ארבע ההסכמות. החלטתי לנסות ולהתמיד בינתיים בהסכם אחד, ההסכם הראשוני והבסיסי ביותר: "לשמור על טוהר המילה". לא במובן התנ"כי, לא ברמת ה"לקלל או לא לקלל", לשמור על טוהר המילה פירושו לא לעשות משהו שיכול לפגוע בי. לא לומר לעצמי, לדוגמא, "אני לוזרית", כי זה תוחם וסוגר אותי. באיזשהו שלב כבר לא אנסה לעשות כלום, כי ברור שזה לא ילך "כי אני לוזרית".

לסיכום, אם הספר הזה הצליח להשפיע עלי, ואין מישהו יותר סקפטי ממני, הוא בהחלט מומלץ.